החלטה בתיק ת"א 25812/04

1.         הנתבעת [להלן המבקשת] עותרת לחייב את התובעת [להלן המשיבה], בהפקדת ערובה תשלום כל הוצאותיה לפי תקנה 519 לתקסד"א.  

עסקינן בתביעה כספית בסכום של 1,000,000 ש"ח. על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה הנה חברה פרטית הפועלת, בין השאר, בתחום התקרות האקוסטיות. המבקשת חברה פרטית, הפועלת, במתן שירותים לוגיסטיים וארגון לוגיסטי של תערוכות בחו"ל, לרבות ארגון וביצוע משלוחים ימיים ויבשתיים. המשיבה סכמה עם המבקשת כי האחרונה תדאג למשלוח ימי של ציוד, תפאורה ומכלול של פריטים, לתערוכה המוצגת בגרמניה. ברם, המטען לא הגיע ליעדו במועד המוסכם ולכן לא הוצגו המוצרים בתערוכה. המשיבה טוענת כי מטעם זה נגרמו לה נזקי תדמית ומוניטין עצומים ונזקים כספיים כבדים. 

2.         בבקשתה טוענת המבקשת כי המשיבה הינה חדלת פרעון ואין באמתחתה נכסים מניבי רווחים ו/או כספים כלשהם. יתרה מכך, נגד המשיבה נפתח תיק פש"ר בגין חוב כלפי בנק הפועלים העולה על 10 מיליון ש"ח. כמו כן סיכויי המשיבה להצליח בתביעתה קלושים. המבקשת חוששת כי בסופו שליום תיוותר מול שוקת שבורה, ללא יכולת להיפרע את הוצאות המשפט. 

המשיבה טוענת בתגובתה כי הבקשה אינה מוגשת כדין, ואינה מציבה בסיס לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות; וזאת, הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הפורמלית. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ועל כן אין יסוד ראייתי לכל הנטען בההן לגבי חדלות הפרעוןוהן לטענה בדבר סיכויי התביעה. נטל ההוכחה רובץ על המבקשת. ללא תצהיר, אין היא יכולה להרימו. 

דיון

3.         סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 בוטל בחוק החברות, התשנ"ט - 1999. ולא נחקקה הוראה אחר תחתיו ומשכך - נותר בעינו המשטר שנקבעה בתקנה 519 לתקסד"א. אלא שביום 7.3.05 תוקן חוק החברות והסדיר את סוגיית הערובה להוצאות. הסדר זה הוא אשר חל בענייננו. סעיף 353א לחוק, קובע :

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעת אם יזכה בדין"

ברי, כי לאור העמימות ששררה בפסיקה, מצא המחוקק לנכון לומר את דברו ולהשיב על כנה את החזקה שהיתה קיימת עובר לחקיקת חוק החברות. לא הייתה בתיקון כוונה להקשיח את התנאים לסתירת החזקה ולהחמיר עם חברה-תובעת מעבר לקריטריונים שקבועים היו בסעיף 232 ובהלכה בעניינו. אדרבא, נראה כי התיקון החדש עיגן בחקיקה את שהפסיקה קבעה באשר לסעיף 232, כי בבואו לבחון אם נסתרה החזקה, על בית המשפט, במסגרת שיקול הדעת שניתן לו, להתחשב בכלל נסיבות העניין, לבחון אם הללו מצדיקות את חיוב החברה בערובה, ולא להגביל עצמו לשיקול הצר של יכולתה הכספית ותו לא: בש"א (ירושלים) 1582/05 מדינת ישראל נ' באומל משה בע"מ , תק-מח 2005(2), 5272.

4.         בהתחשב בכלל נסיבות העניין, מוצדקות טענות המשיבה בעניין אי-צירופו של תצהיר לבקשה זו. כאמור בתקנה 241 (א) לתקסד"א, לכל בקשה יצורף תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לה. תצהיר לבקשה מסוג זה נדרש על מנת לוודא כי הטענות העובדתיות המועלות בו אינן סתמיות.

            מעיון בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה, כי תביעת המשיבה מבוססת על מערכת עובדתית ומשפטית הדורשת בירור ובדיקה לגופו של עניין. מדובר בתביעה כספית שבבסיסה עתירה לפיצוי בגין הוצאות ונזקים שנגרמו למשיבה ויש להוכיחה באמצעות ראיות. משכך, אינני מוצא לנכון בשלב מוקדם זה של ההליך בתיק, במיוחד בשלבים ההתחלתיים של ההליך בטרם שמיעת הראיות, לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי התביעה.

יש לזכור אף את השיקולים החוקתיים הנדרשים בעניין זה, וביניהם: החיוב יוטל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד; כי בהטלת ערובה יש משום פגיעה בזכות הגישה לערכאות ואף בזכות הקניין של המשיבה, המוכרת כזכות יסוד. ההנחה היא כי לאור זאת יש להפעיל את שיקול הדעת בזהירות ובמשורה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות           (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד (1)647,  650 -651.

5.         לאור כל האמור לעיל, משלא צורף תצהיר, לא הניחה המבקשת תשתית להוכחת טענותיה. אשר על כן, החלטתי לדחות את הבקשה. אין מקום לחיוב בהוצאות המשפט.

ניתנה היום, ‏ח' טבת תשס"ו ( ‏8 ינואר 2006 ), בהעדר הצדדים.